דרשה לפרשת השבוע אמור מבוסס על לקו"ש ח"א/265 ואילך
מה מניע אותי: השאלה החשובה ביותר על עצמנו
יהודי סיים תפילת שמונה עשרה בבית הכנסת ולפתע ניגש אליו הרב ולחץ לו את היד בברכת "שלום עליכם". היהודי התפלא, הוא הרי היה כאן כל הזמן ומדוע נותנים לו ברוכים הבאים?
"תראה", אמר הרב, "הבטתי בפניך כשהתחלת שמונה עשרה וראיתי כי אתה מפליג במחשבות שלך לקייב לקנות עצים. באמצע שמונה עשרה כבר היית בוורשה למכור את העצים, וכשסיימת את התפילה ופסעת שלוש פסיעות אחורה, שבת העירה. הנה לך ברכת 'שלום עליכם'[1]…
יש תפילות שזכו במזל משמים. אנשים אומרים אותן בהתלהבות רבה, למרות שלא ממש ברור מה מרגש בהן. כזאת היא מצות ספירת העומר. אפשר לשמוע את הקהל מברך את הברכה ביחד ואומר בהתרגשות את ה"היום", אבל רגע, רבותיי, הבה נעצור ונשאל, מה עושים כאן בדיוק?
למה כל כך מרגש לדעת כמה זמן עבר מאז הקרבת העומר בבית המקדש? וכי מישהו ספר כמה ימים חלפו מאז הקרבת קרבן פסח?! או מוסף ראש חודש?!
כמובן, כולם יודעים לצטט את דברי ספר החינוך, שאנו סופרים את ימי הקרבה למתן תורה:
- ספר החינוך שו: לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה … והיא העיקר והסבה שנגאלו ממצרים … מפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד … שימנה מתי יבוא העת הנכסף שיצא לחרות.
אבל ההסבר המפורסם הזה רק מסבך את העניין, כפי שמקשה הספר החינוך בעצמו: א. למה סופרים אחורה, לעומר, הרי היה עלינו לספור קדימה, כמה ימים נשארו עד מתן תורה? כמו ילד שסופר כמה ימים נשארו עד הטיול השנתי ולא כמה ימים חלפו מאז הכריז המנהל על הטיול?
ובכלל, למה סופרים מיום הקרבת העומר, בט"ז ניסן ולא מיום יציאת מצרים עצמה, ט"ו ניסן?
[צריך להבין זה] שאנו מונים לעומר, כלומר, כך וכך ימים עברו ואין מונים כמה ימים יש לזמן ההוא? ועוד תשאל אם כן, למה מתחילים אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון של פסח[2]?
שאלה נוספת: ישנם יהודים שלא מתקרבים ללימודי קבלה. הם מעדיפים להתעסק בדברים שהם מבינים בהם ולא בנושאים מופשטים. אולם כשמגיעה ספירת העומר, רוב קהילות ישראל מצטרפות לסדרת לימודי קבלה בת 49 ימים. כל ערב אנחנו מבקשים מה' שנזכה לתקן את מה שפגמנו בספירות האלוקיות ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות.
והשאלה המתבקשת מצד כל אדם שלוקח אחריות על מה שהוא מוציא מהפה, היא מתי פגמתי את "גבורה שבתפארת"? ואיך על ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות?
שער הכוונות [רבי חיים ויטאל] פו,א: טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו, לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות, והמשל בזה, בהיותו בשבוע הראשון יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו'.
עוד שאלה מרתקת שנוגעת להלכה למעשה: ספירת העומר היא המצווה היחידה בתורה, שבנויה כמו בלוק. זהו רצף אחד של ספירה שנמשך ארבעים ותשעה ימים. מי שנזכר מאוחר להצטרף למעגל הסופרים או שכח לספור לילה אחד, פגם את הספירה ואינו יכול להמשיך בימים הבאים בברכה.
זה כמובן שינוי דרמטי על כל מצוות ישראל. הכלל המקובל במצוות הוא, שכל יום הוא יום חדש. ישנם חסידי חב"ד היכולים לספר על כך שהם הניחו תפילין עם יהודי בן 90 שלא הניח אותם מעולם ועדיין הוא מברך את ברכת המצווה כרגיל. [יתירה מכך: אם החבדני"ק הוא מקצוען אמיתי, הוא יוסיף וישאל את הישיש אם הוא בכור ועשה כבר פדיון הבן… ויסמוך לזה ברית, בר מצווה וחתונה יהודית…]. מדוע אפוא יצאה מצוות ספירת העומר מן הכלל ובה חייבים להיות בעניינים בלי איחורים ופספוסים?
כך מקשה התוס' בפליאה גדולה: תוספות מנחות סו,א ד"ה זכר למקדש: עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום שצריך 'תמימות'. ותימה גדולה הוא ולא יתכן.
ברור גם במבט שטחי, כי ספירת העומר נושאת בקרבה משמעות עמוקה הרבה מעבר לספירת הימים. זה הזמן בו אנו מביטים לתוך עצמנו, נוגעים בעצבים העמוקים ביותר של נפשנו ומנסים להעריך באופן כנה ואמיתי מהו סדר העדיפויות של חיינו. הבה נצא למסע גילוי ותיקון עצמי.
א. פרשת "אמור", מכונה בפי חז"ל בשם "פרשת המועדות", שכן היא מציגה בסדר מסודר את כל מועדי ישראל, החל מיום השבת, פסח, ספירת העומר, שבועות והימים הנוראים. מפני חשיבותה הרבה אנו קוראים אותה גם בפסח ובסוכות.
במרכז הפרשה עומדת מצות "ספירת העומר" ולמעשה, התורה מציגה אותה כחלק ממשולש של מצוות. ספירת העומר היא גורם מקשר ומתווך בין מצווה אחת לפניה ומצווה שנייה אחריה.
אלו הם הימים של תחילת האביב בארץ ישראל והתבואה הולכת ומבשילה בשדות. אחרי חודשים של עמל ויזע, החקלאים כמהים לרדת לשדות ולהתחיל לקצור, וכאן מצווה התורה את המצווה הראשונה בסדרה: "הקרבת העומר". בטרם נהנה מהתבואה החדשה, יש להביא את הקציר הראשון לבית המקדש ורק אחר כך נהנים מן ה"חדש".
היות שהתבואה המבשילה ראשונה היא השעורה, לכן הקרבן בא מן השעורים. הכמות אותה קוצרים ומביאים היא במשקל "עומר" (בין 1.6 ל-2.4 קילו לפי הדעות השונות) ומכאן השם "עומר".
- ויקרא כב: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם, וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה'.
באותו יום שבו מקריבים את העומר, ט"ז בניסן, מתחילים לספור את הימים והשבועות, לאחר ספירה רציפה של ארבעים ותשעה ימים, שבע שבתות תמימות, חוגגים את חג השבועות. כאן חלה מצווה חקלאית נוספת: להביא קרבן שני הלחם מהחיטים החדשות, שבינתיים גם הן בשלו בשדה.
וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה… תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים.
אם כן, היסוד הראשון אותו עלינו לדעת לגבי ספירת העומר הוא, שסופרים את ימי הקציר שבין קציר השעורה לחיטה. הספירה מתחילה עם קציר השעורה ומסתיימת עם קציר והבאת החיטה לביהמ"ק.
באופן מעניין, השעורה והחיטה מייצגים שני עולמות שונים. השעורה היא מאכל בהמה בעוד שהחיטה היא מאכל אדם. כך שספירת העומר מייצגת את העלייה וההתקדמות מהבשלת השעורה הנחותה והבהמית עד הבשלת החיטה המשובחת והאנושית.
כמובן, כאן מנסים המפרשים להבין כבר אלפי שנים את טעם הספירה הזו. מה כל כך חשוב לספור את ימי הקציר שבין השעורה לחיטה, בין מאכל הבהמה למאכל האדם?
לפני שנלך אל הטעם הפנימי, שהוא באמת משנה חיים, נזכיר שני הסברים מעניינים בפשטותם: האבודרהם גורס כי ספירת העומר היא תפילה חקלאית. זאת בקשה מה' שימי הקציר יעברו בשלום. צריך לזכור כי העולם חי והתקיים בעבר מהשבועות הספורים הללו של קציר החיטה והשעורה. לכן נושאים תפילה לה', שלא יחולו בימים הללו חמסינים או רוחות עזות המחסלות את היבול.
אבודרהם רמא: מפני שהעולם בצער מפסח עד שבועות על התבואות ועל האילנות שיצליחו … לפיכך ציווה הקב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב אליו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ, שיהיו התבואות כתיקונן שהם סיבת חיינו, שאם אין קמח אין תורה.
עוד טעם נאה מובא שם: מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגורנו. צווה למנות [את כל תקופת הקציר] כדי שלא ישכחו זמן עליתם לרגל.
נוסיף על דבריו הערה חשובה המובאת במנהגי טירנא. העלייה לרגל באותם ימים הייתה אתגר ענק בפני החקלאי. זה עתה הוא שב מהעלייה לרגל בפסח והדרך ארכה לו ימים רבים, והנה הוא צריך לצאת שוב לירושלים לקראת חג השבועות ושוב ילך בדרך ימים רבים – והכול על חשבון ימי הקציר!. לכן ציוותה התורה ספירה מיוחדת מדי יום, כדי לזכור היטב את השעון היהודי המתקתק.
אלו הסברים נאים, אבל כמובן שאין הם מיישבים את כל שאר השאלות ששאלנו, ובכלל משהו גדול נותר חסר בלב: איך כל זה קשור להכנות הרוחניות למתן תורה? איך ספירת הימים החקלאיים קשורה למאמץ תיקון ספירות הנפש? ומדוע דווקא המצווה הזו בנויה כמו בלוק אחד רצוף?
ב. הבה נערוך הפוגה קצרה לטובת דיון פלפולי מעניין. הזכרנו את דעת "בעל הלכות גדולות", לפיה מצוות ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה ולכן מי שפספס ערב אחד, פספס חלק עיקרי במצווה.
מספרים על יהודי שחלה במחלה קשה בערב פסח. הרופאים אמרו לו כי ימיו ספורים וספק גדול אם ישרוד את הפסח. האיש ההמום פנה לרב וביקש בבכיות עצה שאולי תושיע אותו. הרב אמר לו שיברך בכוונה גדולה את ספירת העומר בלילה הראשון, וכיון שכל הספירה היא מצווה אחת ארוכה, לכן הקב"ה יהיה 'חייב' להאריך את ימיו ולאפשר לו להשלים את כל הספירה…
אמנם המפרשים מקשים שאלות רבות על הדעה הזו: לפי זה, אדם שמכיר את עצמו ויודע שהוא יפספס חלק מהימים בהמשך, אינו יכול לברך ביום הראשון. כי ברור שמצוותו תהיה חסרה בהמשך הדרך[3]? או אדם שנכנס לניתוח קשה ל"ע ויודע שיהיה מורדם ומונשם ויפספס בוודאי ספירה אחת, אולי הוא אינו יכול לברך ביום הראשון כי מצוותו לא תבוא לידי שלימות? ובקיצור, אולי נכון לברך על העומר רק בלילה האחרון?
כאן ביאר הרבי כמה פעמים נקודה פשוטה: בוודאי לכולי עלמא כל לילה הוא מצווה בפני עצמה ולכן אפשר בתחילת הספירה לברך בלב שקט. טענת הבה"ג היא, כי מי ששכח לילה אחד, יש לו בעיה מתמטית. הוא אינו יכול להכריז "היום תשעה ימים לעומר", כיון שאין אצלו תשעה ימים במאגר. הוא הרי שכח לספור יום אחד ואם כן יש לו רק שמונה ימים ולא תשעה.
- ליקוטי שיחות א/270: באמת ימי הספירה הינם מ"ט מצוות נפרדות, אך המצווה היא [שכל אדם יספור לעצמו] בלילה הראשון את הספירה הראשונה ובלילה השני את הספירה השנייה וכן הלאה … אבל אם החסיר את הספירה בלילה השני, שוב אינו יכול לומר בשלישי 'היום שלשה ימים', שהרי אין לו שלישי בלי שהיה קודם שני. נמצא שחיסרון הספירה הוא רק בימים שאחרי החיסרון ולא שלפניו.
נשוב אל מרכז העניין וננסה לעמוד על פנימיות רעיון הספירה: למה בכלל סופרים את ימי הקציר? מה התהליך העובר עלינו בין קציר השעורה לקציר החיטה? ומה תפקיד ה"ספירות" בכל העניין?
ג. לפני[4] 35 שנה, בשנת 1981, הגיע שליח צעיר לווינה, בירת אוסטריה. הרב יעקב בידרמן החל לפעול עם הקהילה היהודית במקום ולקראת חודשי תשרי, ערך מגבית בין יהודי העיר. להפתעתו הרבה, הוא קיבל מעטפה מאחד היהודים המפורסמים בעולם, שלא היה לרב בידרמן כל קשר איתו. היה שם צ'ק צנוע מאת הפסיכותרפיסט פרופסור ויקטור פרנקל.
חלפו 15 שנים ולמשרד של הרב בידרמן, נכנסה אישה מבוגרת מקומית. היא הגדירה את עצמה כשליחה הראשונה של הרבי בווינה. היא סיפרה כי בשנת 1959 ביקרה אצל הרבי ביחידות והרבי ביקש ממנה למסור דרישת שלום לפרופסור פרנקל ולומר לו שיהיה חזק וימשיך בעבודתו בנחישות. כאשר שבה לווינה, הלכה לבית החולים בו עבד פרנקל ושם אמרו לה כי בשבועות האחרונים הוא לא הופיע בעבודה. היא צעדה אליו הביתה והתפלאה למצוא אותו בפנים נפולות. התברר כי הוא שרוי במשבר מקצועי, משום שעמיתיו מזלזלים בגישה הרפואית אותה פיתח והוא חסר חשק להמשיך הלאה. אמנם המילים של הרבי הגיעו אליו בדיוק בזמן והחיו את נפשו. יצוין כי תקופה אחר כך, הוא פרסם את ספרו המפורסם 'האדם מחפש משמעות' שנמכר מאז במיליוני עותקים.
פרנקל פיתח את גישתו הייחודית בין תאי הגזים באושוויץ. כדי לשמור על שפיות דעתו, הוא נהג לערוך תצפיות על האסירים האחרים כאילו הם משתתפים בניסוי אצלו. הוא הבחין בתופעה מרתקת שהדהימה אותו: היו אנשים שנשאו כוחות להמשיך להיאבק ולשרוד והיו כאלו שאיבדו את הכוח. הוא ניסה להבין את הסוד: מה נותן את הכוח לשרוד? מה מבחין בין החזק ובין הנואש?
התגלית שלו הייתה מילה אחת: מניע (או בשפתו המדויקת: משמעות). אנשים שהייתה להם סיבה לחיות בשבילה – נאבקו ושרדו ואילו אנשים שאיבדו את הטעם לחיות, כשלו. מתוך כך הוא החל לייצר עבור אנשים משמעות לחיים. היה שם מדען שרצה להתאבד, ופרנקל עורר אותו לכך שהעבודות המדעיות שלו זקוקות להשלמה ולכן חשוב לו לשרוד. אצל אדם אחר הוא עורר את המניע לשרוד בכך שיש לו בן בחוץ לארץ שזקוק לו. וכן הלאה.
הוא סיכם את השיטה שלו במשפט אחד מהמם: אם יש לאדם למה למענו יחיה, הוא יוכל לשרוד כל איך!. [יצוין כי הרבי כותב בשנת תשכ"ט: "גיליתי עניין מיוחד במשנתו של ד"ר פרנקל"].
אם נביט רגע לתוך עצמנו, נשים לב שאנו פועלים מתוך מניע מסוים. מעל ומעבר לכל המעשים הקטנים, ישנו מניע בסיסי שהוא דוחף אותנו לקום בבוקר ולהילחם עוד יום. אצל אדם אחד, המניע הוא אגו של כבוד, אצל השני הוא אגו של כוח, אצל השלישי, האהבה למשפחה, ויש מי שהמניע שלו הוא לעשות את רצון ה' בעולם.
וכאן מגיעה העבודה של ספירת העומר: בימים אלו אנו מתחילים את הצמיחה הרוחנית שלנו. לא רק צמיחת השעורה בשדות, אלא הצמיחה של כל אחד ואחת מאיתנו לאחר שיצאנו ממצרים בואכה החתונה הגדולה עם הקב"ה במתן תורה. והשלב הראשון בצמיחה פנימית הוא הבירור מה מניע אותנו? מהי השאיפה העומדת בבסיס חיינו? מה אנו מחפשים להשיג עם כל המעשים שלנו?
ובעוד שבעשרת ימי תשובה, אנו בוחנים את מעשינו בפועל, חשבון הנפש של ספירת העומר הוא הרבה מעבר לכך. מה אנו רוצים לעשות? לא רק מה אנו עושים בפועל, אלא למה אנו עושים אותו?
למשל, יתכן אדם שהוא רב גדול ומלמד דברי תורה, אבל באמת מה שמעניין אותו זה הפרסום העצמי על ידי הלימוד. לכן אם אדם ייגש אליו אחרי השיעור וישאל שאלה, הוא לא יענה לו בצורה מכובדת. או אדם שנותן צדקה לעני, אבל יעשה זאת בצורה גסה הפוגעת בעני. שכן המניע הכללי שלו בחיים הוא אגואיסטי ועצמי, שלא רואה את הזולת. לעומתם, ישנו אדם ערכי, שחי בצורה זולתנית והוא מרגיש את הזולת ואת המצוקות או השמחות שלו.
הנגיד שמואל ראהר סיפר פעם על הסיפור שבנה את חייו, על משפט אחד קצר שהראה לו את העולם האצילי בו אנו יכולים לחיות. בתקופת המלחמה, ההורים שלו השאירו אותו אצל יהודי בעיר באזל שישמור עליו והם עצמם ברחו מהעיר. הילד הצעיר נכנס לבית המארחים בחשש ובבושה, אך המארח הזמין אותו אל השולחן ואמר כך לילדיו: שמואל הופך להיות היום אחד הילדים במשפחתנו, וכיון שהוא הגדול בין הילדים, לכן המקום שלו יהיה הראשון, לידי…
וכשם שההתלבטות הזו קיימת בדברים שבין אדם לחברו, היא קיימת בדברים שבין אדם למקום: יש אדם שמקיים מצוות כל ימיו, אבל הנושא לא באמת מעניין אותו. אפשר לראות זה בכך שעל דבר מצווה הוא ישקיע את המינימום הכספי האפשרי, בעוד שעל הנאה חומרית הוא ישים את מיטב כספו.
ההבדל בין ההתנהגויות הללו, מוכר בלשון הקבלה כהבדל בין "בהמה" ובין "אדם". בהמה היא לא דבר רע, אבל היא יכולה להיות מרוכזת רק בשני דברים: בעצמה ובהנאות שלה. כך ברא אותה ה', באופן כזה שהיא הולכת על ארבע עם ראש כלפי האדמה ולכן פשוט לא רואה את העולם סביבה.
האדם, לעומת זאת, הוא הנברא היחיד שצועד על שתיים, וכך הוא מסוגל לראות את העולם החברתי סביבו וכן את השמים מעליו. בכך הוא קיבל את הכוח להתעלות מעל עצמו ולהתמסר אל אנשים אחרים בגלל הצרכים שלהם עצמם וכן להתמסר אל הצו העליון.
וזהו בדיוק התהליך של ספירת העומר: אנו יוצאים ממצרים כאשר המניע הטבעי שלנו הוא בהמי. הנטיות שלנו הן אגואיסטיות ואנו תרים בתשוקה אחרי הנאות חומריות. תהליך הספירה הארוך הוא הטמעת ההכרה שיש עולם חברתי מסביב הזקוק לנו והקב"ה ממתין מלמעלה שנעשה את רצונו.
הנה יסוד העניין בדברי ספר הזוהר, הרואה את ספירת שבע השבתות כמו ספירת האישה שבעה ימים לשם התנקות מהטומאה שאחזה בה, לקראת החיבור הגדול עם בעלה בעת החתונה:
- זוהר אמור קסב: ישראל כשהיו במצרים היו ברשות אחר והיו אחוזים בטומאה כאישה שיושבת בימי טומאה שלה. אחר שנימולו נכנסו בחלק הקדוש … כאישה אחר שנפסקו ממנה דמי טומאה שלה … ושם (בנדה) כתוב וספרה לה שבעת ימים, וכך כאן שבע שבתות (שהן ז' ספירות). וכל זה כדי לזכות בו (בחג השבועות ולקבל התורה), כמו אישה בליל טהרתה להשתמש בבעלה.
והקשר המפורט לקרבן השעורים והחיטים, מבואר בהרחבה בכתבי רבותינו:
תוכן מלקוטי שיחות א/267: קרבן העומר בא מן השעורים שהוא מאכל בהמה, בעוד שקרבן שני הלחם בחג השבועות בא מן החיטים, שהם מאכל אדם. לכן קרבן העומר מסמל את הקרבת נפש הבהמית שהיא הרצונות הטבעיים והחומריים של האדם, ואילו הקרבת שני הלחם מן החיטים בחג השבועות מסמלת את העלאת ותיקון הנפש הבהמית לאחר העבודה של ימי הספירה.
ד. כדי[5] לוודא שהשינוי אותו אנו עוברים, הוא אכן יסודי ויורד עד פרטי הנפש, אנו מתמקדים מדי שבוע בתיקון "מידה" אחת בנפשנו. ה"מידות" הן מעגל הרגשות של האדם, וכל שבוע אנו מתמקדים בתיקון תנועה רגשית אחת ומכוונים אותה אל הכיוון הנכון.
הקבלה טוענת שמעגל התגובות הרגשיות מורכב משבע תנועות בסיסיות. שתי התגובות הראשיות הן: "חסד" ו"גבורה", ובעברית: קירוב או ריחוק. אפשר לשים לב שכל המחשבות, הדיבורים והמעשים במהלך החיים, שייכים בעיקרם לאחת משתי קבוצות: קירוב או ריחוק. או שאנו שואפים להשיג משהו מתוך הערכה ואהבה או שאנו שואפים להתרחק ממשהו מתוך יראה או קפידה.
בין שתי התכונות הללו, יש תכונה מאזנת בשם "תפארת". ובעברית: השפעה תכליתית. לעיתים אדם נוטה מצד מידת הגבורה שלא להשפיע למישהו, אך הוא מבין בשכלו כי יש סיבה תכליתית להשפיע לו, כגון שאם לא ישפיע, המצב יהיה יותר גרוע. מהסיבה הזו, ה"תפארת" נקראת מלשון "פאר" ו"יופי", משום שזו תכונה מפוארת המעידה על איזון נפשי ושליטה עצמית.
בתור חיזוק והעצמה של המידות הללו, נועדו הספירות "נצח" ו"הוד". שתי הספירות הללו הן חיזוק ותמיכה למידות הראשונות ונועדו לכך שנתאמץ כנגד הקשיים ונפעל את החסד או הגבורה. ה"נצח" היא מידת העקשנות שגורמת לנסות שוב ושוב, ואילו ה"הוד" היא מידת הביטול והקבלת עול, שגורמת לקבוע בנחרצות: 'זה מה שצריך לעשות וכך נעשה' תוך התגברות על הקשיים.
אחרי שהאדם גיבש את התנועה הרצויה – חסד, גבורה או תפארת, וגם מצא בעצמו את הנחרצות לעשות זאת – מתוך נצח או הוד, הוא זקוק לעוד כוח מהותי: "יסוד", ובעברית: כוח ההתקשרות. עליו למצוא את היכולת להתחבר עם הזולת בפנימיות ולהבין את צרכיו.
המידה האחרונה, "מלכות", היא מידת הביצוע והבאת הרגשות לידי מימוש במעשה, דיבור ומחשבה.
כאן נכנסת העבודה של ספירת העומר: במהלך החיים אנו פוגמים בדרך הטבע את כל אחת מהמידות. פעם פגמנו את מידת ה"חסד" והענקנו לזולת אהבה אגואיסטית, שנשענת על הרצון שלנו להשפיע. פעם אחרת פגמנו את מידת הגבורה וכעסנו על אדם אחר מתוך ישות עצמית. ופעם שלישית פגמנו את מידת ה"נצח" והתעקשנו על השגת דברים חומריים שאינם חשובים.
העבודה של ספירת העומר היא לשנות את כיוון המידות ולהרגיל את עצמנו לנהל נכון את כל אחת מהתנועות הרגשיות הללו. למשל, בשבוע הראשון אנו מטפלים בספירת ה"חסד" ומרגילים את עצמנו לעשות חסד אצילי, שלא לשם רווח עצמי.
דוגמא לכך היא המסופר על החסיד רב"צ שם טוב שהלך ברחוב בברית המועצות וראה שוטר עוצר חסיד אחר בלא ניירות מתאימים. אותו חסיד היה צפוי להיענש בעונש חמור והרב"צ שם טוב החליט להסתכן עבורו. הוא ניגש אל השוטר והחל לחבק ולנשק אותו ולומר 'כמה זמן לא נפגשנו ומה מעשיך היום וכו"… השוטר המבולבל ניסה להבין מיהו ומהו, ובינתיים אותו חסיד הצליח לחמוק מהמקום.
כשהשוטר הבין את התרגיל שעשו לו, תפס את הרב שם טוב ואמר כי הוא ייעצר במקום אותו חסיד. הרב שם טוב תחב כמה רובלים לכיסו ופנה אליו בהיגיון, איזה פנים יהיו לך בתחנת המשטרה אם תספר שהיהודי עבד עליך ושחרר את חברו הפושע. מוטב לך לוותר. השוטר השתכנע ועזב אותו.
בשבוע השני אנו מתקנים את מידת הגבורה ומלמדים את עצמנו לחנך בלי לפגוע, להקפיד בלי להשפיל. דוגמה לכך היא הסיפור הידוע על הרבי הרש"ב שאמר לאימו: "רבי אמיתי נאנח לפני שהוא מציע תיקון"… בשבוע החמישי אנו מרגילים את עצמנו להתעקש על השגת הישג רוחני, כמו הגעה לשיעור תורה בזמן. וכן הלאה.
לשלמות העניין, ראוי להעיר בקצרה כי ישנה התכללות בין המידות וכל מידה נתמכת בסגולותיה של חברותיה. למשל, "גבורה שבחסד" פירושה, שמידת החסד מסתייעת בכוח השנאה כדי להשיג את מטרותיה, וכך אדם שאוהב את ה' (חסד), הוא שונא את מי שמתנגד לקדושה (גבורה שבחסד).
הנה קטע מתוך אריכות דבריו של רבנו ועיי"ש באריכות הביאור: תורת מנחם תשי"א ח"ב עמוד 65: ענין ספירת העומר הוא בירור המידות ואין מספיק על זה הבירור בכללות אלא הבירור בכל מדה כפי שהיא כלולה משאר המידות … ויובן זה למשל ממידת החסד: ענין מידת החסד בקליפה היא, אהבתו לדברים גשמיים, ועניין חסד שבחסד הוא שאהבתו לדברים גשמיים היא בתשוקה גלויה לגשמיות. וגבורה שבחסד היא שמצד תשוקתו לדברים גשמיים, הוא שונא את המנגד לזה. ותפארת שבחסד הוא שנוסף לזה שהוא נמשך לעניינים גשמיים, עוד זאת הוא מתפאר ומתגאה בזה.
וזה לעומת זה עשה אלוקים: עניין מידת החסד בקדושה היא אהבת ה', וחסד שבחסד הוא שאוהב את אוהבי ה', ועניין גבורה שבחסד הוא מה שמצד אהבתו לה' הוא שונא את מנגדי ה', ותפארת שבחסד הוא כאשר רואה אדם לומד תורה בהתלהבות, הוא מתפאר על היופי שבתורה ומצוות.
לפי המהלך הזה, אפשר לבאר בעומק את השאלה האחרונה: מדוע סובר בה"ג שספירת העומר היא בלוק אחד רצוף ואי אפשר לפספס יום אחד. שכן תהליך הספירה הוא תיקון מדוקדק של פרטי הנפש ולכן צריך להיות בעניינים כל יום. פספוס של יום אחד הוא הותרת פינה בנפש שאינה מוכנה כיאות לנישואין הגדולים עם הקב"ה במתן תורה.
[1] עד"ז: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". כאשר גוי רוצה להגיע לקייב, הוא צריך רכב או סוסים ואילו ליהודי מספיק להזכיר את שם אלוקינו – לקחת סידור ליד – והנה הוא מפליג לקייב…
[2] הסבר פשוט: על השאלה הראשונה עונה ספך החינוך, כי לא רוצים להראות שנשארו עוד ימים רבים עד מתן תורה. ועל השאלה השנייה כותב כי יום יציאת מצרים עצמו מוקדש לזיכרון הנס ולא להכנות למתן תורה. אמנם לקמן נבאר הדברים בעומק יותר לפי הגישה הפנימית.
[3] באמת המשנ"ב כותב בסימן תפט,ב, שנשים לא מברכות על ספירת העומר, כי (אינן מתפללות מעריב בבית הכנסת ו)בוודאי ישכחו לספור באחד הימים. ראו להרחבה בנושא באתר 'עולמות' ערך 'תמימות בספה"ע'.
[4] http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/1775759/jewish/-.htm.
[5] נעזרתי רבות להבנת העניין בספר 'לדעת את המידות', מאת הרה"ח זלמן גופין, בעריכת הרה"ת שמעון גופין.
לינק להורדת "דרשה לפרשת אמור" בקובץ WORD :