דרשה לפרשת החודש – מבוסס על מכתב כללי מהרבי מליובאוויטש ר"ח ניסן תשל"ג.
מוכנים לראש השנה? זה הזמן לחולל נס:
פעמיים בשנה, יהודי מבקש בקול גדול: "לשנה הבאה בירושלים". הפעם הראשונה היא במוצאי היום הקדוש, יום הכיפורים והפעם השנייה היא בגמר סעודת ליל הסדר.
כמובן, שתי ההזדמנויות שונות לחלוטין זו מזו. הפעם הראשונה מתקיימת כאן, בבית הכנסת, בהתכנסות היהודית הגדולה ביותר במשך השנה, עם תקיעת השופר במוצאי היום הקדוש, ואילו הפעם השנייה מתקיימת בביתנו הפרטי, עם המשפחה הקרובה, בגמר סעודת ליל פסח.
מה קושר את שתי ההזדמנויות הללו? מה מעורר אותנו לבקש דווקא בהן על בנין ירושלים? את ההכרזה הראשונה אפשר בהחלט להבין: אנו עומדים בפתחה של שנה עברית חדשה, בגמר ימי הדין שראשיתם בראש השנה ולכן מבקשים: "לשנה הבאה בירושלים". שהשנה הבאה תתחיל טוב יותר עם משיח צדקנו.
אך מדוע מכריזים כן בגמר סעודת ליל הסדר? אנו עומדים באמצע השנה ולא בתחילתה, בביתנו הפרטי ולא בבית הכנסת, ובהתכנסות משפחתית שהיא לאו דווקא גדולה ביותר. מה מביא אותנו לבקש כעת על "השנה הבאה"?
ראיתי פעם באיזה ספר, רעיון יפה: האמת היא שגם בליל הסדר, אנו עומדים בתחילת שנה עברית חדשה. בשבת הקרובה נוציא שני ספרי תורה ונקרא את פרשת החודש והפסוק הראשון אומר: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". ראש חודש ניסן הוא התחלת שנה חדשה לעניין ספירת החודשים, כפי שהדבר לידי ביטוי בכך, שהתורה מונה את חודשי השנה בהתאם לקרבתם לחודש ניסן. "החודש הראשון" בתורה הוא תמיד חודש ניסן ואילו תשרי הוא "החודש השביעי". וכיון שמתחילים שנה חדשה, זאת ההזדמנות לקום ולבקש שוב: "לשנה הבאה בירושלים".
והשאלה המתבקשת היא, מה המשמעות הרעיונית מאחורי הלוח היהודי הכפול? מדוע חוגגים שני ראשי שנים – אחד לשנים בחודש תשרי ואחד לחודשים בחודש ניסן? מה אנו אמורים לבקש מה' ב"שבת מברכים ניסן" אשר מברכת ופותחת שנה חדשה?
בשנת תשמ"ט (1989) החלו להיבקע סדקים ראשונים במסך הברזל הקומוניסטי, שהפריד במשך שבעים שנה בין מדינות ברית המועצות לעולם המערבי. שלטון הנשיא גורבאצ'וב פתח בהליך פיוס עם העולם היהודי והזמין משלחת רבנים מכובדת מהארץ, לבקר בפעם הראשונה במוסקבה ובפטרבורג. בין המשתתפים הנכבדים, היה הרב ישראל מאיר לאו, כרב העיר תל אביב-יפו.
המארחים לקחו את הרבנים לבית כנסת קטן, צריף מט ליפול בשם "מארינה רושצ'ה". הצריף היה בבחינת 'מערה של גבורה'. בכל שבעים שנות הרדיפה, התקיימו בו מנייני תפילה והוא היווה מקום התכנסות לנשמות היהודיות שלא היו מוכנות לוותר לשלטון הרשע. את פני משלחת הרבנים, קיבלו כמה זקנים ישישים, חסידי חב"ד, שהחזיקו את המקום במסירות נפש לאורך השנים.
הרב לאו הביט מסביב והבחין כי על עמוד התפילה, כתוב פסוק שונה מהרגיל: "אנא ה' מלטה נפשי", מתוך תפילת ההלל. הרב לאו התפלא, הוא מכיר את המנהג לכתוב: "דע לפני מי אתה עומד", "שוויתי ה' לנגדי תמיד", "ממעמקים קראתיך ה'", והנה פסוק אחר: "אנא ה' מלטה נפשי". הזקנים במקום – שחלקם עוד זכרו את הימים שלפני מהפכת 1917 – הסבירו כי אבותיהם התכוונו לשאת בכך תפילה, כי אף אם הגוף יישלח למחנה עבודה, יישרף או יירה באקדח, הנפש היהודית לא תכבה.
חלפו כמה חודשים וקבוצת צעירים קומוניסטיים מ'אגודת הסופרים הסובייטים', העלתה את המקום באש ובית הכנסת שהיה שריד אילם לדורות של גבורה – חרב. חלפו כמה שנים והרב לאו בשבתו כרב ראשי לישראל, קיבל הזמנה משלוחי חב"ד במוסקבה, בראשות הרב לאזאר, להשתתף בטקס הנחת אבן פינה לבית כנסת חדש על גחלי המקום הישן.
הרב לאו כאב את החורבן וההרס מהמקום אותו זכר מביקורו הקודם, אך רגע לפני שעלה לשאת את נאומו, ניגשו המארחים השלוחים והדהימו אותו. הם הציגו לו חפץ קטן, אוד מוצל מאש: עמוד התפילה של החזן ועליו הכיתוב: 'אנה ה' מלטה נפשי'… הבקשה שרדה את השריפה.
המדרש אומר זאת כך: "משבחר הקב"ה בעולמו, קבע בו ראשי חדשים ושנים, ומשבחר ביעקב ובניו, קבע בו ראש חודש של גאולה". הרעיון הוא, שהחיים שלנו מתנהלים בשני מעגלים.
ראש חודש תשרי מתחיל את השנה החקלאית החדשה ובכך הוא ראש השנה של החוקיות הטבעית. בראש השנה נקבע כי מי שיעבוד ויחרוש את השדה – ירוויח יפה ומי שיישאר בבית – לא ירוויח. מי שחלילה יהיה חולה במחלה מסוכנת לפי דרכי הטבע – יסיים את חייו בשנה הזו. ובחודש הזה נקבע, שבני עם או מדינה שיהיו חלשים וחסרי כוח – יאבדו וייעלמו ממפת ההיסטוריה.
ואז מגיע ראש חודש ניסן וכותב ספר חוקים חדש עבור "יעקב ובניו". ראש השנה של "ניסן" הוא תחילת השנה הניסית, כדברי הגמרא: "הרואה ניסן בחלומו, נסי ניסים נעשו לו". כאן נקבע כי מי שיעבוד רק חמישה וחצי ימים בשבוע – ירוויח כאילו עבד שבעה ימים. מי שיפריש מעשר מרווחיו לצדקה, לא רק שלא יפסיד, אלא ירוויח פי כמה וכמה. בחודש הזה נקבע כי אדם שחלילה חלה והסתכן – יכול לשאת תפילה לאלוקים ולשנות את גורלו מהקצה אל הקצה. וגם ובעיקר ברמה הלאומית, בחודש הזה נקבע כי עם זעיר וחסר כוח פיזי, יחזה בכל גלגולי ההיסטוריה – ויוכל להם. הוא יראה את כל אויביו דועכים ונופלים – והוא עוד כאן לעדי עד.
מה אומרים הדברים הלכה למעשה?
האבן עזרא מעורר שאלה גדולה: אנחנו לא מכירים את אלוקים. לא ראינו אותו ולא חזינו בו. אך פעם אחת בהיסטוריה, הקב"ה מוציא 'כרטיס ביקור' ומציג את עצמו לעינינו. עם פתיחת עשרת הדברות, אומר הקב"ה: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
על כרטיס הביקור של אלוקים, לא מוזכר היותו בורא השמים והארץ. לא מודגשת עובדת היותו מנהל כל בריה על פני הגלובוס בהשגחה פרטית קרובה, אלא ה' מבודד אירוע אחד מתוך אלפי שנות ההיסטוריה והופך אותו לחזות הכול. מקשה האבן עזרא שם את השאלה המתבקשת, מדוע עשרת הדברות מתחילות עם "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי שמים וארץ"?
ישנו וארט מפורסם (ראו קרוב לזה בלקוטי שיחות כו/425): ה' מעניק כאן את התובנה החשובה ביותר בחיים. לא רק הוא מחולל ניסים, אלא ה' נתן לי ולך את הכוח לחולל ניסים. הבשורה של יציאת מצרים היא, לא רק שה' אינו כבול בדרכי הטבע, אלא שגם האדם אינו כבול בדרכי הטבע. זאת ההדגשה "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – ולא כמו במקומות אחרים "אנוכי ה' אלוקיכם", שכן הוצאתי אותך עצמך, את האדם הבודד, מתחת גבולות הטבע.
כל אחד מאיתנו רוצה להתקדם ולעשות שינויים בחייו: לפתור בעיה בשלום בית שלו, לחזק את הקשר עם הילדים, לקבל על עצמו התחזקות של לימוד נוסף במשך השבוע, אך אנו עושים לעצמנו הנחות וחוששים להתחיל. הרעיון של פרשת החודש הוא, ש"זה הזמן להתחדש". הקב"ה נתן לנו את הכוח לחולל ניסים בחיינו וכל מה שצריך, הוא רק לקפוץ למים ולצאת ממצרים.
ר' גימפל אורמלנד, ניהל בית אבות במיאמי. באחת השנים הוא ביקר אצל הרבי מליובאוויטש בשבת בראשית. באותה שבת, מכרו את ה'מצוות' של בית הכנסת לכל השנה ור' גימפל, שלא הבין בדיוק מה קורה ורק שמע שאוספים כסף, אמר שהוא תורם אלף דולר לטובת בית הכנסת. באופן חריג, הרבי פנה אליו ואמר: "אני רוצה ממך 5000$" והרבי הוסיף שהוא נותן לו הבטחה, כי בשנה הבאה יוכל לתת כפל כפליים.
השנה עברה והוא לא עשה שום עסקה מיוחדת. הוא התפלא על דברי הרבי שהבטיח לו כי יוכל לתת כפל כפליים, והאמת היא שגם הרגיש לא בנוח, שמא הרבי יבקש ממנו שוב לתת "כפל כפליים". אך אשתו התברכה באמונת צדיקים וחיזקה אותו להאמין בדברי הרבי. סמוך מאוד לראש השנה, הוא קיבל הצעה מבית הרפואה שהיה צמוד לבית האבות שלו, לרכוש ממנו את הבניין. הם חתמו על 'זיכרון דברים' והוא קיבל במזומן מקדמה על העסקה. החלק שלו במקדמה היה 15,000 דולר, פי 3 מאותם 5000 $ שהוא נתן לרבי אשתקד.
נו, כעת ברור שבשמחת תורה הוא נסע לרבי בשמחה וציפה לשמוע את הסכום הגדול אותו יבקש הרבי השנה – ולפי זה יוכל לדעת כמה ירוויח בשנה הבאה בכפל כפליים. הוא התחרה בעקשנות מול החסיד ר' בערל ווייס על קניית הפסוק הראשון ב"אתה הראת" עבור הרבי, אך לבסוף וויתר לו. הוא קנה את הפסוק השני ואמר שהסכום יהיה 'על דעת הרבי'. בליבו הוא קיווה שהסכום 'על דעת הרבי', יהיה כמה שיותר גדול…
אחרי שבת בראשית, הוא נכנס ליחידות. הרבי לא העלה את הנושא והוא שאל מעצמו, כמה לכתוב בצ'ק עבור קניית הפסוק בשמחת תורה? הרבי השיב: 126 דולר.
הוא נדהם. בשנה שעברה כשלא היה לו לתת, הרבי ביקש 5000 דולר והשנה כשביכולתו לתת, הרבי מבקש 126?! ענה לו הרבי: "אני לא זקוק לכסף שלך, אני צריך שתפרוץ את ההגבלות שלך ותיתן צדקה מתוך הלב. בשנה שעברה, הדבר נעשה עם הסכום ההוא שנקבתי וכעת – תיתן מה שתיתן…
להורדת "דרשה לפרשת החודש" בקובץ WORD: